ביקור סטודיו: האמן והמוזיקאי גלעד כהנא
תספר על עצמך בכמה מילים.
נולדתי במקסיקו סיטי ואין יום אחד שאינני מצפה בו לנס.
ובמילה אחת.
עוד!
תספר על תהליך העבודה שלך.
עם השנים כבר אין באמת הפרדה אצלי בין החיים ליצירה, הכל שלוב זה בזה. לא משנה אם אני באמצע הכנת חביתות לבנותיי או באמצע טביעה בים, אם באה לה שורה טובה, מנגינה טובה, צירוף של כתמים...חובה לתעד את זה ומהר ככל האפשר. אחרת, זה ייעלם, קצת כמו חלום, כאשר אתה מתעורר, אם לא תרשום אותו מיד, הוא יעלם כמו ארמון בחול ים.
מאז שאני זוכר את עצמי היד שלי כתבה טקסטים ללא שליטתי ונדמה לי שהאמנות הפלסטית אפשרה לי להגיד דברים שהיו נשגבים מבינתי, ובטח נשגבים ממילותיי.
מתי התחלת לעסוק באמנות (פלסטית) ולמה?
מבחינתי התחלתי לעסוק בזה סביב גיל שלוש וחצי, ציירתי ללא הפסקה וכיוונתי להיות מינימום פיקאסו. זכורה לי במיוחד חוויה מטלטלת כשהייתי בן 6 וביקרתי בתערוכה של רות'קו ויצאתי ממנה זועם. אימי שאלה אותי מדוע, ועניתי, 'הוא גנב לי את הרעיונות'.
האם יש לך טקס מסויים / דרך מסוימת לעבוד ומהי?
בעיקרון כשאני מקאלז', חשוב לי קודם להכין לעצמי את שטח העבודה הרבה לפני שאני מתחיל לעבוד, חומרי הגלם פרוסים, סכינים, מספריים, מזמרות, דבקים וכיו"ב'...הם מחכים לי ואז מאוחר יותר מגיע ישר לעבודה, בלי להתעסק בטפל.
מה המוטיבים המרכזים בעבודות שלך?
ספרים עתיקים, מגזינים ישנים, מפות של עולם ישן....לקחת דברים שכביכול נס לייחם ולגלגל אותם לחיים חדשים.
כל פעם זה מגיע מכיוון אחר. פעם אחת מספרי רפואה גרמניים משנת 1880, בהם איורים מרהיבים של מחלות איומות. פעם אחרת ממגזיני קולנוע של שנות ה40 שמצאתי בשוק פשפשים בפריז ופעם אחרת מכריכות של ספרים עתיקים שהחמצון יצר פאלטה של צבעים שכשציירתי יכולתי רק לחלום עליה.
למה קולאז'?
בגיל 20 התחלתי לא בכוונה לצעוק טקסטים על לחן... (בדיעבד כנראה התחלתי להלחין) ופתאום הזדעזעתי לגלות שאני עושה את זה טוב יותר מן הציור שאני משקיע בו כבר כמעט 17 שנה. הפסקתי מיד לצייר. העפתי את צבעי השמן, האקריליק, הפחם, הבדים וכו' מן הבית. אך הגעגוע לקומפוזיציה וצבע אט אט השתלט והתחלתי לגזור ולהדביק.
האם העשייה המוזיקאלית תורמת לעשייה הפלסטית? האם והיכן הן משיקות?
בהחלט, בכלל כל עשייה אמנותית במדיום מסויים מפרה את המדיומים האחרים.
גיליתי שכאשר אני משתף פעולה עם להקת מחול בקליפ, זה משפיע לי על הקומפוזיציה, מעצם השינויים שבזווית הראייה של ראשי, שבהתאם משנות את המילים שמתערבבות בתנועה, שבתורן מולידות לחנים אחרים. כולם מזינים את כולם ואם לומר את האמת התחושה היא שזה רק הולך ומחמיר, לטובה
באיזה מהן אתה מרגיש משוחרר יותר ?
זו שאלה שאני מתקשה לענות עליה. אני עובר ביניהן כמו שדבורה נעה בין פרחים. כולן מזינות וכולן רוחשות, כולן מפתות וכולן מתגמלות, כולן אינסופיות. אני חושב שהדבר המשותף לכולן שבבסיסן אני תמיד מאלתר ללא הרף. כלומר, אלתור כדיסציפלינה יומיומית שמחדדת את החושים לזיהוי היופי. היופי שתמיד נמצא שם, ותפקידי היחיד הוא לזהות אותו.
טקסט כחומר עבודה- האם יש משמעות לטקסט המופיע בעבודות?
לכל דבר יש משמעות. אין בעיני פרט שלא משפיע ועל כן הכל קריטי. אם יש עבודות שאני חש שאין מקום למילים אז באמת אין להם שמות. לעיתים השמות, או הטקסט שנחתך ומודבק פנימה קריטי לפעימתה של היצירה. כל מקרה לגופו, כל מקרה לנפשו, כל מקרה לנשמתו.
איך אתה מרגיש כלפי ביקורת ?
כל עבודה שאני מציג אני תמיד מאמין בה בכל ליבי ובטוח שהיא מגלמת בתוכה בשורה. לכן, מן הסתם, כשיש ביקורת טובה, זה משמח ומאשש את קיומך, ל5 שניות. אם קיבלת ביקורת גרועה, היא מפילה את רוחך, לקצת יותר זמן מ5 שניות.
׳נדמה לי שעשייה מולטי דיסציפלינארית היא ערובה להשראה בלתי פוסקת.׳
אמן אהוב?
רות'קו. דוגמא מופלאה להגשמת רוח בחומר.
תמיד מפעימה אותי הפריבילגיה האדירה שניתנה לנו, אלה השרויים בחומר, לקחת רוח
ולהגשים אותה לחומר על מנת להעביר לאדם אחר, שבתורו ימיר את החומר חזרה לרוח. את זה, רק אנחנו, השרויים בחומר, יכולים לעשות.
׳עם השנים למדתי לקבל את הביקורת, טובה או רעה, בערבון מוגבל. אני לא מ.ל.כ ואני לא כ.ל.מ׳
תספר קצת על עבודות הכריכות ? מדוע כריכות? מאיפה הן מגיעות?
לפני כ20 שנה, כאשר אבי נפטר היינו צריכים לפרק את הבית של הוריי (אימי מתה כמה שנים קודם לכן). אבי היה איש ספר ומשכיל מאוד. לאורך השנים הוא צבר ספרים רבים מאוד בביתו, מאנציקלופדיות ועד ספרות, שירה ועד רפואה. כאשר נדרש מאתנו, הילדים, להחליט מה לקחת ומה לזרוק, לא יכולתי שלא לקחת איתי את הספרים שהכי אהב, מתוך כבוד.
הספרים שכבו במחסן שלי תקופה ארוכה. לאט לאט התחלתי להוציא מן הספרים דימויים שונים לסדרות הקולאז'ים השונות שלי. באיזשהו שלה הצטברו לי כריכות רבות ללא דפים ופתאום כשהבטתי בהן הבנתי שמתגלה מול עיני אוסף הצבעים והמרקמים היפה ביותר שראיתי. פשוט, בסיסי, פיקסלי.
יחידות שמיד החלו להוליד במוחי הייקואים של צבע.
האם/ איך אתה יודע כשהעבודה שלמה/ מוכנה?
יש רגע כזה, הרף, שאני מקבל הודעה: "תפסיק". היא שקטה ההודעה, לא מתלהמת, אבל חד משמעית. כמו בת קול שלוחשת "פינג".
ברגע הזה אני תמיד חש שהעבודה כבר לא ברשותי, שהיא עומדת בפני עצמה ועליי להניח לה להיות.
ממה אתה מתרגש?
׳מכל יצירה חדשה. תמיד. כמו ילד. כמו דביל. כמו פעם ראשונה. כמו פעם אחרונה.
זה אירוע מיסטי.׳
על מה אתה עובד בימים אלו?
הדבר הבא שאני רוצה לעשות הוא לייצר בעצמי את חומרי הגלם לקולאז', כלומר, לא לנבור בעבר ולהושיע אותו, אלא פשוט לנבור בהווה ולהושיע אותי.
כל הזכויות שמורות לקארמה קולקטיב
